אחת לכמה זמן אנו שומעים על קשישים המתקיימים בקושי מדמי הביטוח הלאומי. התמונות העגומות הללו הן תוצאה של עשרות שנים של תכנון פנסיוני לקוי – לא רק מצד העובדים, אלא גם מצד המדינה. אותם מבוגרים הרוויחו את שכרם בכבוד, אבל – כמו כולנו – השתמשו במשכורת לצורכי היום יום, כמו מזון, ביגוד, דיור ושאר אמצעי מחיה ולא הותירו בצד סכומים לתקופה בה יפרשו מעבודתם. התוצאה היא שרק כרבע מאוכלוסיית הקשישים בארץ נהנית מחיסכון פנסיוסי ומהבטחת הכנסה.
בשנת 2008 חל מהפך בשוק העבודה והפנסיה, כאשר נחקק חוק פנסיה חובה, או בשמו המלא - צו הרחבה לפנסיית חובה בישראלאוההסכםהקיבוצי הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק - המחייב על מעסיק להפריש סכומים קבועים לכל אחד מעובדיו, עבור חיסכון פנסיוני בקופת גמל או קרן פנסיה, כאשר הבחירה בסוג החיסכון היא של העובד. מטרת החוק היא למנוע בעתיד הישנות מקרים של אנשים המגיעים לימי הגמלאות כשאין פרוטה בכיסם.
אמנם, לצעירים והבריאים שבינינו, ימים אלה נראים רחוקים מאד, אבל טוב יעשה כל אחד אם יישב וישקיע מחשבה בעתיד הרחוק הזה. יש לקחת בחשבון שעם הזיקנה, מגיעים לרוב גם טיפולים רפואיים בעלויות גבוהות, לעתים נדרשת שכירת עזרה קבועה וגם יכולת ההתנייעות מוגבלת, מה שמחייב שימוש במוניות, במשלוחים ובסיוע נוסף.
ההפרשות לפנסיה הן באחוזים מהשכר ולכן עומדות ביחס ישיר לגובה השכר (אבל האחוז עולה עם השנים). לפיכך, כדאי לחשוב על אפשרויות חיסכון נוספות, כמו קרן נאמנות, קופת גמל, ביטוח מנהלים, חיסכון בנקאי כלשהוא, השקעות זהירות בנדל"ן, מט"ח ואפיקים נוספים, על מנת להגיע ליום פקודה עם ערובות גבוהות ככל האפשר לעתיד בטוח.